ג'ומס על החלטת מזוז בהקשר לאירועי אוקטובר - "ההחלטה הינה מסר קשה לכל אזרח רודף צדק"

מתוך מאמר של ג'ומס באתר פנורמה 3.2.08 לכתבה בערבית

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא להגיש כתבי אישום נגד הקצינים שהיו מעורבים בהרג האזרחים הישראלים באוקטובר 2000, מביאה לכך שהפצע המדמם של הארועים ההם נשאר פתוח. מצב שבו משטרה במדינה דמוקרטית גורמת למותם של שלושה עשר אזרחים במהלך הפגנות הוא בלתי נסבל. המסר שהחלטתו של היועץ מעבירה לציבור הערבי בישראל הוא מסר קשה, לפיו המדינה משלימה בקלות עם מותם של אותם אזרחים. למרות כל הטענות המשפטיות, למרות כל ההסברים של היועץ המשפטי, זוהי השורה התחתונה. אי אפשר להשתחרר מההרגשה הקשה שעם כל הכבוד לטיעונים המשפטיים, אם היה מדובר בהרוגים יהודים, רשויות אכיפת החוק היו מפגינות נחישות רבה יותר.

התחשוה הזו אינה נובעת רק מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. ועדת אור פרסמה את מסקנותיה כבר לפני ארבע וחצי שנים. הועדה הצביעה על הגורמים העמוקים לפרוץ ארועי אוקטובר, ובעיקר על הקיפוח המתמשך של האוכלוסיה הערבית שגרם לניכור הולך וגובר בינה לבין מדינת ישראל. האם מאז נעשה דבר מה כדי ליישם את המסקנות של ועדת אור? אמנם הממשלה מיהרה להקים את ועדת לפיד, עליה הוטל ליישם את מקסנות ועדת אור, אבל מועד לועדה לא ניתן למצוא שום שינוי אמיתי בשטח (ואין זה כל-כך מפתיע, כאשר מי שנבחרו להיות חברים בועדת לפיד ולפעול ליישום מסקנות ועדת אור היו "לוחמי שוויון" כדוגמת בני אלון ואפי איתם).

אין זה סוד שמאז אירועי אוקטובר נוצר ניכור קשה בין רבים בציבור היהודי ורבים בציבור הערבי בישראל. ועדת אור והוראה על חקירה משטרתית שתמצא את האחראים להרג מיותר של אזרחים היו שתי הזדמנויות לפעול לצמצום הקרע, ושתי ההזדמנויות האלה הוחמצו. את המחיר של החמצת הזדמנויות אלה משלמים האזרחים - יהודים כערבים וערבים כיהודים. המשך הניכור בין הצדדים הוא הרסני לאלה וגם לאלה. הוא מזיק ליהודים שממשיכים לחיות בחרדות לא רציונליות ולמעשה מוותרים על קשר עם חמישית מהמדינה שיש בכוחה לתרום תרומה של ממש לחברה הישראלית. הוא מזיק לערבים שממשיכים לסבול מהוראות חוק מפלות ופקידי ממשל עויינים ללא תקווה לשיפור באיכות חייהם ולהישגים של ממש במאבק למען שוויון זכויות מול האזרחים היהודים. ויתור של כל אחד מהצדדים במאבק הזה יביא סוף לתקוות לחיים משותפים בחברה צודקות ושוויונית.

לכן מה שחיוני עתה הוא מאבק משותף. מאבק ליישום המלצות ועדת אור, מאבק נגד האחראים לקיפוח ולאפליה המתמשכים שגורמים מצוקות יום-יומיות לבדואים בנגב, לחקלאים במשולש או לתלמידי בית ספר בגליל. רק מאבק משותף של יהודים וערבים יכול לעורר את הציבור היהודי מאדישותו לאפליה ולמצב של הציבור הערבי, ורק מאבק משותף כזה יכול להציע לציבור הערבי סיכוי להגיע להישגים ולהביא לשינויים של ממש במציאות. ממשלות ישראל רובן ככולן לא הצליחו, וחלקן אף לא ניסו, להציע תקווה שכזאת. אבל היו גם חריגים. הדוגמא המובהקת לכך היא ממשלת העבודה-מרצ בראשותו של יצחק רבין שהתחילה בצעדים של ממש לצמצום האפליה, צעדים שאפשר היה לראות את תוצאותיהם בשטח, ושנפסקו מייד עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון.

העובדה שלא ייעשה צדק עם האחראים להרג במהומות אוקטובר 2000 מקוממת כל אזרח ישראל רודף צדק. אבל אסור שנראה בכך סוף דבר. מרצ מחויבת להמשיך ולהיאבק ליישום מסקנות ועדת אור, ונגד כל ממשלה שממשיכה את האפליה נגד הציבור הערבי. מרצ מחוייבת להוביל במאבק הזה אזרחים ישראלים יהודים ואזרחים ישראלים ערבים, שכן זהו אינטרס הדדי של שני הצדדים לחיות במדינה בה ניתן להפגין ללא חשש מכדורי צלפים, וחשוב לא פחות - מדינה שבה לא תהיה סיבה להפגין בגין אפליה על רקע דת או לאום. למאבק הזה אין סיכוי להצליח אם יעשו אותו יהודים וערבים בנפרד, ובמיוחד לא אחד כנגד השני. יש לו סיכוי להצליח אם ייעשה במשותף על-ידי שוחרי הצדק והשוויון כנגד המסיתים לגזענות ונגד האדישים למצוקתם של האזרחים הערבים בישראל.